יום שבת, 8 בספטמבר 2012

כל ההתחלות שבעולם ומה שביניהן

שבוע לפני ראש השנה זה זמן טוב לספירת מלאי זריזה, להביט אחורה בחיוך ולא בזעם, ולנסות לתפוס את הנשימה לקראת השנה החדשה שבאה עלינו לטובה. רק לטובה. וזה קצת מצחיק, עליי להודות, לכתוב על התחלה כשאני בתוך אם כל ההתחלות, אבל כבר מזמן למדתי שאין זמן טוב יותר מלבד העכשיו והכאן. אני יוצרת את הזמן.

לא כל כך מזמן, כשהתלבטתי ארוכות האם לצאת לדרך החדשה ולעסוק במה שאני הכי אוהבת, בהלבשת בתים ובעיצוב בתים בפרט, החברות שלי היו שם להקשיב ולהכיל אותי. הן אלו שלא התרגשו מכל טיעוני הבעד והנגד שהרהבתי עוז להציג בפניהן. ה"נגד" היה בעיניהן שולי וקטן עד אפסיות ורק אני זו שפחדתי מהשינוי, למרות ואולי גם בגלל שמדובר היה בהגשמת חלום, החלום שלי;  בהגשמת ייעוד כל כך ברור עד דיוק גרפי לכדי פיקסלים, שצעק את עצמו מאליו ממני והלאה. משהו שבער בי במלוא ממשותי וישותי.

בדרכי פגשתי נשים מצוינות ומרבות השראה שהמשיכו לדחוף אותי הלאה. קדימה. מיה לנדאו לימדה אותי המון הן על עצמי והן על הדרך והבטיחה לי שיש פיית משאלות רק שהיא מקיימת 10% ממשאלות הלב, אז כדאי שאפסיק לברבר עצמי לדעת ואתחיל לעוף גבוה, ואם יש לי משהו לבקש - שיהיה גבוה יותר, חזק יותר, מדויק יותר. קרן שביט אמרה לי באחת ההזדמנויות, שאם כבר לחלום - אז שזה יהיה הכי מדויק שאפשר, לרדת ברזולוציית החלום כך שארגיש אפילו את קור המים הנמזגים לכוס המשקה, שארגיש את הבריזה בשערי, שאתן לחלום שלי שם ומקום ושעה...וכששתי אלו אומרות, אני מקשיבה. אני מגשימה.

תכתבי בלוג. כל החברות אומרות לי. תכתבי כבר. ואני הרגשתי איך מבקשים ממני בשנית ובשלישית למתוח עוד את כוחות הנפש שלי, שלא לומר את ה-אין זמן שלי לגבולות ומקומות שכף רגל וירטואלית אנושית טרם דרכה בהם. אבל הקשבתי להן והנה אני כאן. כולי קוממיות.



בשבוע שעבר, באירוע ההשקה למותג שלי, הגישה לי אלה, חברה טובה חדשה, עטיפה ירקרקה בהירה ובתוכה ספר, עם הוראה אחת: תקראי. בלילה בלילה, בשוך סערת ההתרגשות, כשהאדרנלין והעייפות שיחקו מרס תורכי על חשבון בעלת הבית המרוטה, פתחתי את העטיפה. הספר "פרויקט האושר" מאת גרטשן רובין, חיכה לי שם. צהוב ושמח ומחייך.

יופי. אמרתי לעצמי. עוד ספר הדרכה בסגנון ה"איך להיות...". עצמי סלחה לי ולקחה אותי לישון והבטיחה שמחר הכל יראה אחרת.

הערת שוליים: חי נפשי אינני רוחניקית. קצרה היריעה מלהושיע ולפרט כמה אני לא. התחלתי לקרוא את הספר.
מדובר ביומן מסע של אישה, שהחליטה שהיא רוצה להיות מאושרת יותר, ויצאה לדרך ולמסע בן שנה כאשר בכל חודש היא מקדישה לשיפור תחום אחר בחייה, החל מזוגיות, דרך הורות, פנאי וכו'.
אינני יודעת מה הסוף, אני עדיין באמצע, שום מלצר אלמוני ויפה תואר לא נרצח בסוף, כך נראה לי. נהפוך הוא.
הגעתי לחלק בספר בו חבריה מעודדים אותה לכתוב בלוג: תכתבי, תכתבי. היא מתארת אחד לאחד את החששות האפורים שלי. הנה בצד תקראו...

אז מה אני רוצה לומר?
שצריך להקשיב כל הזמן.
הדרך אומרת לנו משהו.
החברים שלנו אומרים לנו משהו.
גם פחד מהכשלונות אומר משהו.
אבל זה לא אומר שלא אצליח.
זה אומר שאלמד מזה הלאה.
הנה יצאתי רוחניקית. הלך הפאסון.
צריך למנן. לסנן. לשנן.
להקשיב ולהיות נאמן לקוד הגנטי של הנפש שלי.

"עדיף לרוץ לאש, לדרוש לא לבקש,
ממה את מפחדת?
אין מה לחשוב כשהוא אומר, אין זמן יפה יותר,
הביאי את היום..."

אין זמן יפה יותר.
(אלה, תודה!)

7 תגובות:

נירית אמר/ה...

אההה... עכשיו אני מבינה ממה פחדת.

בכל מקרה, הבלוג שלך יפיפה, ואת כותבת נהדר. את רואה? לא היה לך ממה לחשוש.

עירית אמר/ה...

כתבת יפה תחושות שלפעמים קשה לתאר במילים.

Hagit Nathan אמר/ה...

יפה שלי, רוחניקיות זו לא מילת גנאי, ולפעמים מילה, משפט או תגובה מפילים לנו אסימון שגורם לנו להבין את הרוח שמאחורי השכל.
מאחלת לך ים של אסימונים והמון חברות שלא מפסיקות לדחוף אותך לכיוון הנכון.

דנה אמר/ה...

וכרגיל יקירתי, במילותייך דיבררת אותי ואת פחדיי: משינויים, מכשלונות ואולי מהצלחות..? תודה לך שפתחת פיך ושיתפת. נשיקות

טלי פרלמן אמר/ה...

מהמקום הכי קשה, הכי כואב, כמו מותה המוקדם מידי של אימך, צומחים דברים טובים, שעוזרים לעלות למעלה, להעז ולנסות, עשית זאת ובגדול, הגשמת חלום עבורך ועבור הצופים בך ממרומים, גאוה!

מירב פרלמן אמר/ה...

יקרות שלי,
תודה לכל אחת מכן על התגובה, על העידוד וההשראה. תודה על המלים המחזקות.
מירב

אנונימי אמר/ה...

תודה על ההודעה מועיל! לא הייתי מקבל את זה אחרת!