יום שבת, 13 באוקטובר 2012

האישה הגדולה מהחלומות

אני יושבת עם החברות שלי ואנו מדברות על הבחירות שלנו בחיים.
כל אחת מתניידת בתוך הקושי הקיומי שלה. כל אחת עם החלום שלה. אני עם מימוש החלום שלי.
עמלתי עליו רבות. את השינוי הגדול בחיי וההליכה אחר בערת הנפש שלי, תחום העיצוב וההום סטיילינג, עשיתי באחת התקופות הקשות עד בלתי אפשריות בחיי. לכאורה, כל התנאים היו נגדי. זה לא היה זמן טוב. לא היה בכך ספק בכלל. אבל אז הבנתי שאין דבר כזה "זמן טוב" וכמה זמן אוכל לשאת את בערת הנפש היוקדת, התשוקה לעשות את מה שכל נימי גופי ונפשי פועמים בי השכם וערב מבלי להגיע למימוש? בלי לפחות לנסות? ואם לא עכשיו - אם לא עכשיו אימתי? - אמרו את זה קודם חכמים וטובים ממני ואני, אם צובטים אותי, האם לא אצתבט? כמה זמן אוכל להגיד "לא" לכיסוף הנפש הגדול הזה?
והדרך לא תמיד קלה. ויש קושי, אבל יש גם המון גאווה ושמחה בכל צעד. כל צעד הוא מימוש של עוד שלב.

בימים הפחות שמשיים, אני נזכרת במישהי. האישה הגדולה מהחלומות. הסבתא שלי. הגב' מרסל סואד.
היא לא הייתה סבתא רגילה. לא מסוג הסבתות שחיכו עם מרק עוף חמים או כזו שהתחבאה לפני או מאחורי סירים מהבילים, לא היו לנו שיחות נפש גם לא טיולי שדות רווי סיפורים ומעשיות, היא לא הייתה סבתא של מתנות, היא פשוט הייתה אחרת.

במונחים של המחצית הראשונה של המאה הקודמת במצרים, בתוך קהילה היהודית ומחוצה לה, היא נחשבה פורצת דרך.
היא הייתה אשת מקצוע, פרנסה בכבוד רב את המשפחה והיה לה עסק פרטי משלה. היום אולי היו קוראים לה פמיניסטית, אבל אוי לו לאדם שהעז לקרוא לה כך בנוכחותה...
סבתא שלי הייתה תופרת. כן כך, במלים לא מכובסות. היא הייתה אמנית בכל רמ"ח איבריה ונשמתה. במצרים היא הייתה התופרת של מלך מצרים, פארוק. את שמלת החתונה של אשתו של המלך היא תפרה, ולנו הנכדים עוד זכורים התיאורים המדויקים של כל אבני החן שהיא רקמה לשמלה ההיא...בנוסף היה לה מפעל לחזיות ובגדי ים. כן. במצרים. לפני קום המדינה. וכשהגיע העת לעלות ארצה, היא נשארה במצרים ושלחה את סבי ושני הבנים לארץ ועלתה ארצה שלוש שנים אחריהם, כי היה צריך בין השאר גם לסגור את העסקים, למכור את המפעל, לדאוג לעלות ארצה עם מעט כסף שיעזור.

גם בארץ היא המשיכה לעבוד במקצועה. מונחים כמו "הוט קוטור", "דקולטה" ודומיהם שגורים בפי עוד מילדות. הייתי מביטה בה שעות מהצד. רכונה על הזינגר הלא חשמלית שלה, ראשה כמו שרוי בסערת ברקים, כולה גצים, מנצחת על תזמורת קאמרית שרק היא יודעת ומכירה ותחת ידיה היו יוצאות יצירות אמנות ושמלות יפהפיות. הייתי מתלווה אליה לקניות בחנויות הבדים והכפתורים ובין ההסברים שלה על איזה צבע מתאים לאיזה, ואיך בוחרים חוטי תפירה, היינו רק שתינו מרחפות בין מטרים של בדים, כפתורים, גזרות תפירה - ואלו היו בין הרגעים הבודדים שבהם הרגשתי הכי קרובה אליה.



כל בגדי הילדות שלי היו מעשיי ידיה להתפאר. ה"בושה" הגדולה הייתה בעיניה, שלא היטבתי ללמוד תפירה ורקמה, כמו שייעדה לי בסתר לבה ובגלוי...

היא לא הייתה אישה קלה. היא הייתה אישה קטנה בגובהה אך נחושה מאוד, שעשתה את הבחירות שלה באופן חד וקר. שחור ולבן. אין אמצע. אבל זה גם היה דור אחר. דור שחי בתקופה שכשצריך לקום ולעשות מעשה - עושים. ועושים אותו עד הסוף. והבחירות של דור הסבים הם היום כמעט בלתי מובנות לנו. חלק מהבחירות שלה בחיים הן קשות לי להבנה.

אז כשעולות שאלות הקושי, אני נזכרת בה. בסבתא הבלתי סבתאית והבלתי מושגת שלי: שהייתה אמן בכל נשמתה, שחייתה דרך הבדים והרקמות, שבחרה בתפירה או שהתפירה בחרה בה, לכו תדעו... ואולי זו הייתה הדרך שלה לברוח השד יודע ממה ולאן, ואולי זו הייתה הדרך היחידה שלה לחיות בעולם הזה. אבל זו הייתה הבחירה המוחלטת שלה והיא הלכה עם זה עד הסוף.

היום, כאישה וכאמא לילדים, אני יודעת שבשביל כוס קפה אתה הייתי בהחלט מוכנה לשלם 1,000 דולר, ולו רק כדי לשאול אותה כמה וכמה שאלות. אני לא בטוחה אם אלו היו שאלות נוקבות בנוסח "איך העזת" המתריס, או "איך העזת" המעריץ...

ואני? הבחירות שלי הן ברוכות יותר. כשאני נזכרת בה אני יודעת שהקושי שלי הוא קושי נקודתי. מקומי. קטן. היה ועבר. היה קושי? האמנם?

הזינגר הישנה שלה נמצאת אצלי בבית בכניסה לבית. היא משמשת כיום כקונסולה. היא נמצאת שם לא בכדי: היא נמצאת שם להזכיר לי מאיזו שושלת באתי ולאן אני הולכת.  היא ה- DNA שלי. היא סימני הזהירות ושלטי ברכת הדרך שלי. היא פס הקול של הילדות שלי. היא מושא הקנאה וההערצה שלי. אבל יותר מהכל היא שולחת לי פעימות מורס עמומות המזכירות לי לא לשקוע בבחירות שהן שחור ולבן, להבין שיש אפור, ועדיין לבחור. ולעולם, לעולם לא לשכוח את בערת הנפש ואת המימוש העצמי שלי.

דומה, אבל גם הרבה אחרת.



3 תגובות:

niritmz אמר/ה...

פוסט מקסים.
מרעיד מיתר בלב.

מירב פרלמן אמר/ה...

תודה נירית יקירתי...

עירית אמר/ה...

כתבת כל כך יפה. החפצים והסיפורים האילו, הקטנים והאישיים, הם מה שהופכים house ל- home.