יום שבת, 17 בנובמבר 2012

אספן הסיפורים

אחד הדברים היותר מאתגרים בהלבשת בתים, אחרי שהחלטנו כבר על הקונספט העיצובי והסגנון ואחרי שבחרנו את הטפטים או הריהוט, וגם לאחר ההכרעה ה-הו כה גורלית היכן תונח הוואזה (ומי תזיז אותה עשרים אלף פעם אחרי...), הוא בעצם ההחלטה או יותר נכון - בחירת התמונות והאמנות שתתלה על הקירות.

אני חושבת שגם הקירות ובעיקר האמנות הנתלית כלאחר כבוד על הקירות, צריכה לספר לנו סיפור מסוים. זה לא משהו שאנו צריכים להשאיר ליד המקרה. לראיה: "יד המקרה" היא זו שבעתיה כיכבו בשנות ה-70 באלפי בתים הרפליקה של תמונת הילד הבוכה, בצמידות מעוררת פלצות עם טפט ג'ונגל + מפל טרופי מפכה + במבי בוהה, בצירוף תקרת סטלקטיטים לתפארת מדינת ישראל (אכן, מראות קשים).

כשאני ניגשת מחדש לפרויקט הלבשת בית, אני שואלת את עצמי: מה הסיפור כאן? מה החלום? ולכן גם בחירת האמנות הנתלית על הקירות צריכה להיות מדויקת ונכונה ולהמשיך את אותו הקו ולספר גם היא משהו מה- DNA של בעלי הבית. משהו שהם מתחברים אליו. משהו שיעורר אצלם סקרנות, רגש, זיכרון עמום, סיפור ...

וכשאני פוגשת על הדרך עוד מישהו שמצליח לספר סיפורים ולרגש, אני עוצרת. מתבוננת. מקשיבה.

לידור ויסוצקי הוא צלם. אחד המוכשרים והמרתקים בעיני. הוא מצלם למעלה מעשור. לפני כשש שנים הוא התחיל ליצור אמנות מקורית, שבה רחובות העיר תל אביב משמשים לו לתפאורה ורסיסי מציאות אורבניים הופכים לסיפורים. הצילום עבורו הוא כלי לספר סיפור. אני גאה להציג פה בבלוג שלי - בהסכמתו - כמה צילומים שלא יכולתי להתעלם מהם, ותאמינו לי שהבחירה הייתה לא קלה מפאת היופי... המלצה שלי: הקליקו פעמיים כל פעם מחדש על התמונות. התמונות יפתחו ויאפשרו לכם צפייה טובה יותר. 



לידור מצלם את האזורים הפחות תיירותיים של העיר. רחובות שאנו עוברים בהם ביעף מדיי יום. מחפשים בהם חנייה לכל היותר. אבל הוא במצלמתו מצליח להנציח את היופי והצבע בתוך הכאוס של עיר מאובקת ועייפה לעתים, מתוך שכונות של אנשי עמל ועשייה. הוא מצלם את העיר, את אמנות הרחוב האורבנית שלה, ומצליח ללכוד פריימים מלאי אירוניה, וכאלו עם חצי חיוך- חצי הרהור...






































הוא מצלם את העיר כמחזר עקשן המחרה אחר אהובתו הנכזבת והמאכזבת, כמי שמנסה לשכנע אישה למודת חיים להניח ולו לשנייה את הפאסון והציניות ומידת התחכום שבאה עם הגיל והשנים, להישען לאחור, להישיר מבט על אף קמטיה ופגעי הזמן בה, לשים אולי קצת רוז' ולחייך...






























הוא מצלם אותנו. את הכאן והעכשיו. הוא מתעד את העיר. את הניגוד שבה, את הייחוד שבה, את הבדידות שבה, את ההמון שבה, את האנשים שאנו רואים בה ואת אלו שאנו לא... ויש תמונות שמהן עולות לי שורות של שיר ששמעתי שמחזירות אותי הביתה, לשכונה שלנו, לאמא שקראה לחזור הביתה כי מאוחר. היו היה פנס בודד בקצה שכונה...






























לפני כחצי שנה פצח לידור בפרויקט ייחודי שנקרא TLV365 (דאבל קליק. הקישור כבר בפנים. שווה!), מסע מצולם לתל-אביב שלא הכרתם. במסגרת הפרוייקט, הוא מצלם כל יום תמונה אחרת של תל אביב. תמונות נוספות אפשר למצוא גם ב- Imagilo (דאבל קליק...)



וכמה מלים מלידור עצמו: "אני מצלם ברחובות תל-אביב, כמעט תמיד באותם קילומטרים רבועים, שלא מפסיקים להשתנות ולספק חומרי גלם חדשים לסיפורים, תחושות ורגשות. הכל כאן, מתחת לאף, וזה מה שמושך אותי פעם אחר פעם לאותם רחובות. מאות ואלפי אנשים עוברים כל יום באותם רחובות בדיוק ונמנעים מלעצור לרגע, להתבונן ולדמיין; לחייך או להתרגש. אני מקווה שהאמנות שאני יוצר תגרום לחלקם ללכת... קצת... יותר... לאט..."

* * * *

את הפוסט הזה אני כותבת במוצ"ש ה- 17 בנובמבר 2012. מחלון החדר שלי אני שומעת את הדיי הבומים והנפילות המגיעים מאשדוד בערב הזה, כמו בערבים האחרונים. הטלוויזיה מפרשנת את עצמה לדעת. מציאות הזויה ובלתי נתפסת שלא הייתם מוצאים בשום מקום אחר פרט למקום המשוגע והאהוב הזה שבו אנו חיים. אני מפרסמת את הפוסט הזה כי אני יודעת שאנחנו עוד נראה את הימים האחרים. שיהיה שקט. שתהיה לנו שיגרה רגילה ואפילו משעממת שנמשיך לקטר על הדברים הרגילים. אני מקדישה לכולם את השיר דצמבר (דאבל קליק כמובן) ולו רק בשביל הפתיח והלחן החד-פעמי של משה וילנסקי, המלים הנצחיות של נתן אלתרמן, הרוגע והאופטימיות שהשיר הזה מביא אתו, ובשביל כל מי שמביא מעט אביב ותקווה לימים טובים יותר בתל אביב ובדרום שלנו בימים אלו...

שלכם,
מירב







אין תגובות: