יום שבת, 23 במרץ 2013

מצרים שלי


כָּל אָדָם צָרִיך מִצְרַיִם - אמנון ריבק

כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ
אֵיזוֹ מִצְרַיִם,
לִהְיוֹת מֹשֶׁה עַצְמוֹ מִתּוֹכָהּ
בְּיָד חֲזָקָה,
אוֹ בַּחֲרִיקַת שִׁנַּיִם.

כָּל אָדָם צָרִיך אֵימָה וַחֲשֵׁכָה גְּדוֹלָה,
וְנֶחָמָה, וְהַבְטָחָה, וְהַצָּלָה,
שֶׁיֵּדַע לָשֵׂאת עֵינָיו אֶל הַשָּׁמַיִם.
כָּל אָדָם צָרִיך תְּפִלָּה אַחַת,
שְׁתֵּהֵא שְׁגוּרָה אֶצְלוֹ עַל הַשְּׂפָתַיִם.
אָדָם צָרִיך פַּעַם אַחַת לְהִתְכּוֹפֵף -
כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף.

כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ אֵיזוֹ מִצְרַיִם,
לִגְאֹל עַצְּמוֹ מִמֶּנָה מִבֵּית עֲבָדִים,
לָצֵאת בַּחֲצִי הַלַּיִל אֶל מִדְבַּר הַפְּחָדִים,
לִצְעֹד הַיְשֵׁר אֶל תּוֹך הַמַּיִם,
לִרְאוֹתָם נִפְתָּחִים מִפָּנָיו לַצְּדָדִים.
כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף,
לָשֵׂאת עָלֶיהָ אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף,
כָּל אָדָם צָרִיך לְהִזְדַּקֵּףְ

כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ
אֵיזוֹ מִצְרַיִם.
וִירוּשָׁלַיִם,
וּמַסָּע אָרוֹך אֱחָד,
לִזְכֹּר אוֹתוֹ לָעַד
בְּכַפּוֹת הָרַגְלַיִם


נתקלתי בטקסט של השיר הזה לפני כשלוש שנים בערך ומאז הוא אתי. בלב, בנפש ובמחשבות. הוא מאיר לי את והדרך מסמן לי אותה כאבן מיילים רומית עתיקה. וכבר הייתה לי מצרים משלי, פעמיים היא הייתה לי:  פעם אחת יצאתי ממנה הלכה למעשה, דור שני ליוצאי מצריים. לא באותות ולא במופתים ולא בחרון אף ולא בזרוע נטויה, כי אם במורך לב ועם תחושה של חלום שהתנפץ. המנוסה ההיא ממצרים התרחשה אף היא בחצות הליל, בחתימת פספורט לא מידי מלאך ולא מידי שרף, אלא מידיו של קצין משטרה מצרי זעוף פנים וחמור סבר. יצאתי מתוך חשכה אל הנחמה הגדולה שהיא הבית. הארץ שלי. 

היציאה השנייה שלי מ"מצרים" התרחשה בסמוך לזמן בו נתקלתי בטקסט הזה. הייתה לי תפילה גדולה בלב, רצון עז, צורך ממשי שבער בי, השראה שחיכתה לאיזה רגע נכון, שאגב - אף פעם לא מגיע. הייתי צריכה לצאת בחצי הליל אל מדבר הפחדים האינסופי שלי, לחצות את מחסום ה"אי-אפשר-עכשיו" ולכתוב בכתב ידי את תולדות קיצור הזמן... להתעלות על אבני הנגף והמכשלות וים הכאבים ולצעוד הישר אל תוך המים האפלים, הכהים, הרוחשים, רק עם הידיעה הברורה שבערה לי כאש התמיד בלב והאמונה שלי שזו הדרך. והים נחצה לי לשניים ועברתי בו בחרבה, אם כי עדיין יש רגעים שנדמה לי שהוא עוד שנייה מכסה עליי...

שנה ומשהו עברו מאז. אני זוכרת את "מצרים" ממנה באתי ופני תמיד ל"ירושלים", עם אותו הצרור שעל הכתף. נסים לא קורים אם לא נגרום להם להתהוות במו ידינו. דווקא בתוך החשיכה הגדולה, מגיע רגע מכונן ומזכך שבו אתה יודע בדיוק מה אתה רוצה ולאן פניך מועדות. מעין מצפן פנימי שמחכה שנתעורר אליו. 

פסח בשבילי הוא תמיד חג החירות. בחרתי בדרך ובמקצוע שלי באהבה גדולה, ברצון גדול, בתשוקה ובהתכוונות מלאה למצות את הכישרון הפנימי שלי ולתת לו ביטוי.  אני מזמינה אתכם לצפות בסרטון הקצר שהכנתי לכבוד האביב, ובו תמונות מפרויקטים של עיצוב והלבשת בתים שלי. זה מה שאני עושה הכי טוב. זה מה שאני אוהבת. לא תרצו גם אתם?



חג פסח שמח. חג חירות עוד יותר שמח לכולם!

שלכם,
מירב 

* והערת שוליים אחת חשובה: מיה לנדאו. תודה! 

2 comments:

לימור לוי אוסמי אמר/ה...

מקסים. מתחברת מאוד

מירב פרלמן אמר/ה...

תודה לימור! שמחה לשמוע...